קרעו את המברק
זמן קצר אחרי בר המצווה של סול טייכמן ב-1940, אביו נלקח למחנה עבודה הונגרי. ביום השני של פסח 1944 ניתנה לכל יהודי מונקאטש שעה אחת לעזוב את בתיהם, והם נדחסו לגטאות. ביוני הובלו לאושוויץ. זו הייתה הפעם האחרונה שסול ראה את אמו, את אחותו ושלושה מאחיו. "אם לא הייתה לך תקווה, תפילות, אמונה בה׳, לא היה לך בשביל מה לחיות," אומר מר טייכמן.
הוא לא אכל ביום כיפור, חלק את מנות המזון הדלות שלו עם אחרים, ואף שמשקלו ירד לשישים פאונד (כ-27 קילו), סול טייכמן נשאר חזק.
כשסוף המלחמה התקרב, הנאצים הכריחו רבים מאסיריהם היהודים לצאת לצעדת המוות הידועה לשמצה לדכאו. סול ואחיו סטיב יצאו לצעדה. כוחותיו של סטיב אזלו, אז סול נשא אותו את שארית הדרך. מתוך 6,000 שיצאו לצעדה, רק כ-600 שרדו, סול ואחיו ביניהם. "זה לא עוזב אותך; זה נשאר איתך כל הזמן," אומר מר טייכמן שנים לאחר מכן, מניד בראשו. הוא עדיין לא מצליח להבין איך מישהו בכלל שרד. "זה לא עוזב אותך; זה נשאר איתך כל הזמן," הוא חוזר.
בשלב מסוים, כשהמלחמה התקרבה לסיומה, סול, אחיו, בן דוד ורבים אחרים הועלו על רכבת כדי להירצח. אבל בעלות הברית התחילו להפציץ והרכבת נעצרה. כולם קפצו מהרכבת ורצו במורד המדרון התלול שלצד המסילה, בלי לקחת סיכונים. סול וסטיב איבדו את עקבות בן הדוד, וכל צד הניח שהשני נספה.
המלחמה הסתיימה סוף סוף. סול וסטיב נסעו לבודפשט לחפש את אביהם. הם נכנסו לחנות, ולא עברו שתי דקות ונכנס בן הדוד שלהם. זה היה איחוד מרגש במיוחד, שכן בן הדוד כבר סיפר לאביהם שבניו אינם בחיים. זמנם יחד היה קצר. האב, שהתפרנס ממכירת סחורות בשוק השחור, הולשן לשלטונות ונעצר.
סול וסטיב היו שוב לבד. הם נרשמו אצל ממשלת ארצות הברית, בתקווה שקרוביהם האמריקאים ישמשו להם ערבים. הם נבחרו להיות בין 200 היתומים שאלינור רוזוולט נתנה להם חסות לכניסה לארצות הברית, הילדים הראשונים שיצאו מאירופה. אנחנו קוראים לעיתים קרובות "יתום" לילד שנותר לו רק הורה אחד, אבל זו כנראה לא הייתה ההגדרה של הממשלה. כשהאונייה עמדה לעזוב את הנמל, קיבל הקברניט מברק: "הורידו מיד את ילדי טייכמן; אביהם חי; הם אינם יתומים."
סול וסטיב נמצאו והובאו, רועדים ומתייפחים, אל משרד הקברניט. מאחר שדיברו רק יידיש, הוזעק מתורגמן. "מה הם הולכים לעשות לנו?" שאלו הנערים המבוהלים שוב ושוב. הקברניט התרגש ממצוקתם. "מה אני אעשה?" אמר. "אעניש את הילדים הצעירים האלה כי אבא שלהם חי? קרעו את המברק."
האחים טייכמן הפליגו לאמריקה. הספינה עגנה בניו יורק בשבת אחר הצהריים, וסול ואחיו סירבו לרדת עד צאת השבת. קולו של המנחת אלעזר הדהד באוזניהם: "שמרו את השבת וייטב לכם."
עברו שלוש שנים ארוכות עד שאביהם הצטרף אליהם באמריקה, שלוש שנים של עבודה וחיסכון ושליחת כל סנט עודף לקרובים באירופה. יחד עם אביהם עברו הטייכמנים ללוס אנג'לס, וחיים חדשים התחילו.

