ויקטור פרנקל ו'שמע ישראל'
כשהפסיכיאטר היהודי ויקטור פרנקל נעצר בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה, נלקח ממנו הכול: רכוש, משפחה, חפצים. הוא הקדיש שנים למחקר ולכתיבת ספר על חשיבות מציאת המשמעות בחיים, רעיונות שלימים ייקראו לוגותרפיה. כשהגיע לאושוויץ, מחנה המוות הידוע לשמצה, נלקח ממנו אפילו כתב היד, שנשא בכיס מעילו.
"נאלצתי לעבור ולהתגבר על אובדן ילדי הרוחני," כתב פרנקל. "עכשיו נדמה היה שדבר ואיש לא ישרוד אחריי; לא ילד גשמי ולא ילד רוחני משלי! מצאתי את עצמי מול השאלה אם בנסיבות כאלה חיי ריקים בסופו של דבר מכל משמעות."
הוא עדיין נאבק בשאלה הזאת כעבור כמה ימים, כשהנאצים אילצו את האסירים למסור את בגדיהם. "נאלצתי למסור את בגדיי ובתמורה ירשתי את הסמרטוטים הבלויים של אסיר שנשלח לתא הגזים," אמר פרנקל. "במקום עמודי כתב היד הרבים, מצאתי בכיס המעיל שזה עתה קיבלתי דף בודד שנתלש מסידור עברי, ובו התפילה היהודית העיקרית, 'שמע ישראל'" (שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד. ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך).
"איך יכולתי לפרש 'צירוף מקרים' כזה אם לא כאתגר לחיות את מחשבותיי במקום רק להעלות אותן על הכתב?"
מאוחר יותר, כשהרהר במסעו בספרו "האדם מחפש משמעות", כתב פרנקל: "אין דבר בעולם שיעזור לאדם לשרוד אפילו בתנאים הקשים ביותר כמו הידיעה שיש משמעות לחייו... מי שיש לו 'למה' לחיות למענו יכול לשאת כמעט כל 'איך'."
מקור: ויקטור פרנקל, 'האדם מחפש משמעות' (מצוטט ב-Chabad.org 'סיפורי שמע' ובמקומות אחרים)

