חנוכה בברגן-בלזן
במחנה הריכוז ברגן-בלזן, בערב חנוכה, נערכה סלקציה. בשעת בוקר מוקדמת נכנסו לצריף הגברים שלושה מפקדים גרמנים, לבושים בקפידה במדים השחורים החגיגיים שלהם ובמצב רוח מרומם לעין. הם ציוו על הגברים לעמוד למרגלות הדרגשים בני שלוש הקומות, והסלקציה החלה. לא נבדקו מסמכים; לא היה מסדר ולא ספירה. אחד המפקדים פשוט הרים אצבע בכפפתו הצחורה כשלג, הצביע על פנים חיוורות והכריז על גזר דין מוות במילה אחת: "בוא!"
כמטח של ירי מקלע באו הפקודות: "קומה, קומה, קומה, קומה." הנבחרים הוצעדו החוצה, שם חיכו להם אנשי אס-אס עם אלות גומי ומוטות ברזל. הם בעטו, הכו ועינו את קורבנותיהם החפים מפשע, וכשגוף מעונה לא הגיב עוד, נעשה שימוש באקדח. הסלקציה האקראית נמשכה בתוך הצריף, והטבח בחוץ, עד שקיעת החמה. כשהסתלקו מלאכי המוות השחורים, הם הותירו אחריהם ערמות של מאות גופות מעונות ומעוותות.
ואז הגיע חנוכה לברגן-בלזן. הגיעה שעת הדלקת נרות חנוכה. לא נמצא פך שמן, לא נראה נר, ומנורה הייתה שייכת לעבר הרחוק. במקומם, קבקב עץ, נעלו של אחד האסירים, הפך למנורה; חוטים שנמשכו ממדי המחנה, לפתילה; ומשחת נעליים שחורה של המחנה, לשמן. לא הרחק מערמות הגופות התאספו השלדים החיים כדי להשתתף בהדלקת נרות חנוכה.
הרב מבלוז'וב הדליק את הנר הראשון ושר את שתי הברכות הראשונות בקולו הנעים, והניגון החגיגי היה מלא צער וכאב. כשהגיע לברכה השלישית, עצר, הפנה את ראשו והביט סביב, כאילו מחפש משהו. ואז פנה שוב אל הלהבות הקטנות הרועדות, ובקול חזק, בוטח ומנחם, שר את הברכה השלישית: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."
בין הנוכחים היה מר זמייצ'קובסקי, ממנהיגי הבונד בוורשה. הוא היה אדם פיקח וכן, עם תשוקה לדון בדת, באמונה ובאמת, ואפילו בברגן-בלזן לא דעכה התשוקה הזאת; הוא לא החמיץ שום הזדמנות לשיחה כזאת. ברגע שסיים הרב מבלוז'וב את ההדלקה, פילס זמייצ'קובסקי את דרכו אליו במרפקיו ואמר: "שפירא, אתה אדם פיקח וישר. אני יכול להבין את הצורך שלך להדליק נרות חנוכה בזמנים העלובים האלה. אני יכול אפילו להבין את הנימה ההיסטורית של הברכה השנייה, 'שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה'. אבל העובדה שאמרת את הברכה השלישית היא מעבר להבנתי. איך יכולת להודות לה' ולומר 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'? איך יכולת לומר זאת כשמאות גופות של יהודים מתים מוטלות פשוטו כמשמעו בצל נרות החנוכה, כשאלפי שלדים יהודיים חיים מסתובבים במחנה הזה, ומיליונים נוספים נטבחים? על זה אתה מודה לה'? על זה אתה משבח אותו? לזה אתה קורא 'שהחיינו'?"
"זמייצ'קובסקי, אתה צודק במאה אחוז," ענה הרב. "כשהגעתי לברכה השלישית, גם אני היססתי ושאלתי את עצמי, מה אעשה עם הברכה הזאת? הפניתי את ראשי כדי לשאול את הרב מז'אנר ואת שאר הרבנים הנכבדים שעמדו לידי אם אכן מותר לי לאומרה. אבל בדיוק כשהפניתי את ראשי, הבחנתי שמאחוריי עומד המון, קהל גדול של יהודים חיים, ופניהם מביעות אמונה, דבקות וריכוז בעודם מאזינים להדלקת נרות החנוכה.
"אמרתי לעצמי: אם לקדוש ברוך הוא יש עם כזה, שבזמנים כאלה, כאשר בשעת הדלקת נרות החנוכה הם רואים לפניהם את ערמות הגופות של אבותיהם, אחיהם ובניהם, והמוות מציץ מכל פינה, אם למרות כל זאת הם עומדים בהמוניהם ומאזינים בדבקות לברכה 'שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה'; אם אכן זכיתי לראות עם כזה, עם כל כך הרבה אמונה ולהט, הרי שמוטלת עליי חובה מיוחדת לומר את הברכה השלישית."
כמה שנים אחרי השחרור קיבל הרב מבלוז'וב, שחי אז בברוקלין, ניו יורק, דרישת שלום ממר זמייצ'קובסקי. זמייצ'קובסקי ביקש מבנו של הרב מסקאבין למסור לישראל שפירא, הרב מבלוז'וב, שהתשובה שנתן לו באותו ליל חנוכה אפל בברגן-בלזן נשארה איתו מאז, והייתה לו מקור השראה מתמיד בזמנים קשים וסוערים.

