סיפורים ובדיחות › בדיחות יהודיות ›
בדיחות יהודיות: עוד בדיחות · חלק 2 מתוך 8
בדיחות יהודיות קצרות ונקיות, מקובצות לפי נושא.
רב פתח את הדואר שלו בוקר אחד. באחת המעטפות היה דף יחיד ועליו מילה אחת: "טיפש!"
בשבת שאחריה אמר לקהילה: "הכרתי אנשים שכותבים מכתב ושוכחים לחתום. אבל השבוע קיבלתי מכתב ממישהו שחתם על שמו ושכח לכתוב את המכתב."
חיים יענקל נכנס למלון בפעם הראשונה בחייו. חמש דקות אחרי שעלה לחדרו התקשר לדלפק. "נתתם לי חדר בלי יציאה. איך יוצאים מכאן?"
"אדוני, זה מגוחך. חיפשת את הדלת?"
"נו, דלת אחת מובילה לשירותים. דלת שנייה לארון. ויש דלת שלישית שעוד לא ניסיתי, אבל תלוי עליה שלט 'נא לא להפריע'."
אחרי זמן מה שמע הרב החדש שמועה שהאנשים לא מרוצים. הוא שאל את נשיא בית הכנסת: "מה הבעיה? הדרשות שלי משעממות?"
"לא, הן מעוררות השראה."
"אני קפדן מדי?"
"לא, בדיוק במידה."
"אז מה?"
"נו, הרב הקודם היה איתנו הרבה שנים. הוא היה זקן. זו לא אשמתך."
"אני מבטיח לך," אמר הרב, "שאעבוד על כך שאזקין בכל יום."
רגע לפני סוף שבוע ארוך של חג חיכה רב בתור בתחנת דלק. המתדלק עבד מהר, אבל היו הרבה מכוניות לפניו. לבסוף סימן לרב לגשת למשאבה פנויה.
"כבוד הרב, אני מצטער על העיכוב," אמר הבחור. "נראה שכולם מחכים לרגע האחרון כדי להתכונן לנסיעה ארוכה."
הרב חייך. "אני מבין אותך. אצלי בעסק זה אותו דבר."
צ'ארלי, אורח בניו יורק בשיא עונת התיירים, חזר למסעדה כשרה שאהב בביקור קודם. סוף סוף תפס את מבטו של מלצר עמוס. "אתה יודע, עברו יותר מחמש שנים מאז שהייתי כאן בפעם הראשונה."
"סליחה, אדוני," אמר המלצר בקסם ניו יורקי אמיתי. "תצטרך לחכות לתור שלך. אני יכול לשרת רק שולחן אחד בכל פעם."
משה ראה תור ארוך, ובלי לדעת בשביל מה הוא, הצטרף. אחרי זמן מה חשב: "בשביל מה אני מחכה?" הוא שאל את האיש שלפניו, שענה: "אני לא יודע. ראיתי תור אז עמדתי." כך גם האיש שלפניו, וגם זה שלפניו.
לבסוף הגיע משה לאיש הראשון. "בשביל מה התור הזה?"
"התכופפתי לקשור שרוך," אמר, "וכשקמתי היה תור מאחוריי."
"אז למה אתה עדיין עומד כאן?"
"עכשיו כשאני ראשון, אתה חושב שאוותר?"
הרב בלום והרב לוי ישבו בדלי הכשר השכונתי והזמינו שתי כוסות מים. אחר כך שלפו מכיסי המעילים כריכים ביתיים והתחילו לאכול.
משה, המנהל, ניגש אליהם. "אני אתן לכל אחד מכם חטיף על חשבון הבית. אבל בבקשה, אסור לאכול כאן כריכים שהבאתם מהבית."
שני הרבנים החליפו מבט נוצץ. בלי מילה הם משכו בכתפיים, החליפו ביניהם כריכים והמשיכו לאכול.
שלושה פילוסופים היו שקועים בשיחה בתחנה, ופתרו את בעיות העולם, עד ששכחו את הזמן. נשמעה שריקה, דלתות נטרקו והרכבת התחילה לנסוע. הם רצו. הצעיר קפץ פנימה בקלות. השני, מבוגר וכבד יותר, בקושי הספיק. השלישי, הוותיק מכולם, לא הספיק, וישב על ספסל נראה אומלל.
עובד רכבת אמר: "אל תתאכזב, אדוני. תהיה עוד רכבת בעוד חצי שעה."
הפילוסוף הרים עיניים. "אתה לא מבין. אני הייתי צריך לעלות על הרכבת. החברים שלי באו רק ללוות אותי."
רב נשא נאום, וכמו שרבנים עושים לפעמים, המשיך ועוד המשיך, הרבה מעבר לזמנו. לבסוף עצר, שם לב והתנצל. "סליחה, השארתי את השעון בבית."
קול קרא מהקהל: "אבל כבוד הרב, יש לפניך לוח שנה!"
סועד במסעדה הריץ את המלצר שוב ושוב. קודם חם לו ורצה להגביר את המזגן, אחר כך קר לו ורצה להנמיך, וכך במשך חצי שעה.
המלצר נשאר רגוע ומחייך כל הזמן. לבסוף שאל סועד אחר: "למה אתה לא זורק אותו החוצה?"
"אה, לא אכפת לי," אמר המלצר בחיוך. "אין לנו בכלל מזגן."
משפחת ג'ונסון עברה דירה, ואשתו של הפרופסור, שידעה כמה הוא שכחן, החביאה בכל כיס שלו פתק עם הכתובת החדשה.
אבל במהלך היום הוא השתמש בכל הפתקים לרישום הערות ומסר אותם לתלמידיו. בערב נכנס לרכב ופתאום נזכר שזה יום המעבר. הוא לא ידע לאן לנסוע.
אז נסע אל הבית הישן, ושם שיחקה ילדה קטנה. "שלום, מתוקה," אמר. "את יודעת לאן עברו משפחת ג'ונסון?"
"בטח," אמרה. "זה מעבר לפינה ושני בתים הלאה, אבא."
אמא עבדה במטבח כשבנה בן השש קרא: "אמא! את יודעת את האגרטל היפה בחדר האוכל, זה שעובר מדור לדור?"
"כן," אמרה. "מה איתו?"
"טוב," אמר הילד, "הדור האחרון בדיוק שבר אותו."
הרב בלום ראה ילד קטן מאוד מנסה להגיע לפעמון דלת שהיה גבוה מדי בשבילו. "רוצה עזרה?" קרא. "לא!" אמר הילד.
בכל זאת חצה הרב את הרחוב, הניח יד טובה על כתף הילד, התכופף והצלצל בפעמון צלצול נאה וחזק. אחר כך כרע לגובה הילד וחייך בחום. "עוד משהו שאפשר לעזור לך בו, חבר קטן?"
"כן," אמר הילד. "תברח מהר!"