סיפורים ובדיחות › סיפורי חסידים
הביקור השקט של הרבי מוויז'ניץ
בכל ערב של ימות החול היה רבי ישראל הגר, הרבי הקדוש מוויז'ניץ, יוצא לטיול של כחצי שעה, בליווי אחד ממשמשיו.
יום אחד, להפתעת השמש שלו, עצר הרבי מול בית גדול, ממש לפני הפארק. הבית היה של מנהל הבנק של העיר. הרבי עלה במדרגות ודפק על הדלת. לשמש לא היה מושג מה הרבי יכול לרצות בבית הזה. מנהל הבנק בוודאי לא היה חסיד; למעשה, הוא היה מראשי ההשכלה במקום. ובכל זאת, כשראה את הדלת נפתחת ואת המשרת מכניס את הרבי, מיהר השמש לרוץ במעלה המדרגות והתגנב גם הוא פנימה, כי לא היה מוכן להשאיר את הרבי לבדו ללא ליווי.
מנהל הבנק ירד במדרגות ולא האמין למראה עיניו: הרבי מוויז'ניץ, בביתו! הוא קיבל את אורחו בחום, הושיב אותו בכורסה נוחה בסלון, והתיישב מולו.
אחרי כמה מילות נימוס ראשונות, חיכה שהרבי יאמר מהי סיבת ביקורו הבלתי צפוי. עברו כמה דקות, בשתיקה. המארח התחיל להרגיש קצת לא בנוח. אדם מעודן ובעל הליכות עולם, לעולם לא היה מעז לעמת את אורחו הנכבד עם השאלה מדוע בא. הוא התנצל, הלך למקום שבו הרבי לא יכול לראות אותו, וסימן בקדחתנות לשמש להצטרף אליו למסדרון.
"למה בשם שמיים הרב בא לכאן?"
"אין לי מושג. הרבי לא אמר לי כלום. ראיתי אותו נכנס, אז נכנסתי אחריו."
מבולבל, חזר מנהל הבנק למקומו. הוא הביט ברבי. הרבי הביט בו. עוד שתיקה. מה קורה כאן? המארח הרגיש שאיפוקו המעודן נמתח עד הקצה.
לבסוף, אחרי עוד כמה דקות, קם הרבי. עדיין בלי מילה, הלך לעבר הדלת. בנימוס ראוי, ליווה אותו מנהל הבנק החוצה. הוא הלך אחרי הרבי במורד המדרגות וכמה צעדים לאורך המדרכה, ואז התחיל לפנות חזרה, אבל כמעט מיד שינה את דעתו והמשיך ללכת אחרי הצדיק הפוסע בנחת.
כשהגיעו לביתו של הרבי והרבי עצר כדי לעלות במדרגות, השליך מנהל הבנק סוף סוף כל איפוק וקרא: "רבי מוויז'ניץ! סלח לי שאני שואל, אבל למה באת לביתי? כשהיית אורח שלי לעולם לא הייתי מעז לחטט, אבל עכשיו אנחנו בבית שלך, אז אני יכול לשאול."
הרבי פנה אליו לאט. "באתי לביתך כדי לקיים מצווה. ברוך ה׳, הצלחתי."
"איזו מצווה?"
"חכמינו אומרים שכשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אבל מה פירוש, לא לומר דבר?" המשיך הרבי. "לשבת בבית שלך בשתיקה? בכלל לא. צריך ללכת אל האדם השני, ואז לא לומר כלום! וזה," סיכם הרבי, "מה שעשיתי."
"אז מה הדבר שלא אמרת?" שאל מנהל הבנק הנבוך.
"את זה אני לא יכול לומר לך."
"למה לא?"
"כי אז אפסיד את המצווה שלי!"
"אבל איך אתה יודע שלא הייתי מקשיב?"
"אני יודע."
"אבל אתה לא יכול לדעת את זה. אתה חייב לומר לי מה זה!" התחנן מנהל הבנק, נכבש כולו לסקרנות.
"אני מצטער. לא," אמר הרבי בתקיפות.
אחרי עוד כמה סבבים, התחנן מנהל הבנק: "בבקשה, בבקשה, בבקשה, לפחות תן לי הזדמנות."
"נו, בסדר," אמר הרבי, במפגן של חוסר רצון. "אתמול באה לדבר איתי אישה שבורה, שהתאלמנה לאחרונה. היא קיבלה הודעה מהבנק שלך שהוחלט להעמיד את ביתה למכירה פומבית בשבוע הבא, כי היא חייבת כל כך הרבה על המשכנתא. פירוש הדבר שהיא וילדיה הקטנים יושלכו לרחוב. היא ביקשה ממני, כרב העיר, לדבר איתך, כי היא יודעת שאתה יהודי. היא קיוותה שאוכל להשפיע עליך לרחם. אבל אני לא העליתי את זה בפניך, בגלל המצווה שלא לומר דבר שלא ישמעו."
"אבל רבי," קרא מנהל הבנק בתסכול, "אתה לא מבין! היא לא חייבת לי, היא חייבת לבנק. והבנק לא שלי, אני רק מנהל אותו. אני לא קובע מדיניות. חוץ מזה..."
"נכון," קטע אותו הרבי. "כמו שאמרתי. ידעתי שלא תקשיב. לילה טוב."
הרבי עלה במדרגות לביתו, והשמש אחריו. הדלת נסגרה מאחוריהם. מנהל הבנק עמד שם, המום. לבסוף הלך הביתה, לבדו ונבוך. אבל העניין נכנס ללבו, והוא לא הצליח להסיר אותו ממחשבתו. לפני שנגמר השבוע, שילם את כל המשכנתא של האלמנה מחשבונו הפרטי.

