ה׳ כסלו תשפ״ז · נרות שבת יום ו׳, 20 בנוב׳ 16:35 · פרשת ויצא
חב״ד למורינדה

סיפורים ובדיחות › סיפורים על הרבי

הקמצן העשיר מקרקוב

הרב דוד שוחט מטורונטו קיבל פעם הזמנה מארגון בבאפלו, ניו יורק, להרצות על נושא הצדקה בפני קהל של סטודנטים, רובם לא יהודים, ובהם כמרים. היו לו היסוסים. מצד אחד רצה לחנך; מצד שני רצה להימנע מוויכוחים בין-דתיים. אז התקשר למזכירות הרבי מליובאוויטש וביקש מאחד המזכירים להציג את השאלה לרבי.

התשובה הגיעה מיד: הרבי אמר שעליו להסכים, ושיקפיד לסיים את ההרצאה בסיפור על הקמצן העשיר מקרקוב.

הרב שוחט השקיע את עצמו במשימה (אף שההתעקשות של הרבי דווקא על הסיפור הזה נראתה לו קצת יוצאת דופן). כשהגיע המועד טס לבאפלו ונשא הרצאה מרתקת בת שעתיים על הייחוד שבגישת התורה לצדקה. בדיוק כשהקהל עמד למחוא כפיים, הודיע שהוא רוצה לספר עוד סיפור אחד.

לפני כמעט ארבע מאות שנה חי בעיר קרקוב יהודי עשיר בשם ישראל. איש לא ידע באמת מה שם משפחתו, ולאיש לא היה אכפת, כי הוא היה אדם עלוב. הוא גר בבית גדול ומפואר והיה עשיר מאוד, אבל היה קמצן קשה-לב וכולם התרחקו ממנו. אם גבאי צדקה תמים דפק על דלתו, הוא זכה ל"אין כסף!" קצר ולדלת שנטרקה בפניו.

אף שאסור לכנות אנשים בכינויי גנאי, הזקן הזה היה קמצן כל כך, שבסופו של דבר כולם התחילו לקרוא לו "ישראל גוי", באומרם שרק גוי יכול להיות כל כך אטום כלפי יהודים אחרים. למרבה הצער, הכינוי נדבק.

כך נמשך הדבר שנים רבות. למעשה, כולם שכחו לגמרי את הקמצן הזקן, עד שיום אחד קיבלה החברה קדישא הודעה לבוא אל מיטתו. "הנה אלפיים דולר," הכריז. "לא תקבלו ממני עוד פרוטה, אז אל תבקשו. אני רוצה שתקברו אותי במקום טוב, לא ליד הגדר ולא ליד מזבלה, ושתכתבו על המצבה שלי: ישראל גוי." אז אמר שמע ישראל, עצם את עיניו, וכעבור כמה ימים נפטר.

איש לא ידע בדיוק בן כמה היה, אולי תשעים, אולי יותר, אבל דבר אחד היה ברור: איש לא בכה בהלווייתו. למעשה, כמעט איש לא הגיע, והם לא קברו אותו בדיוק במקום שביקש. אבל על המצבה הם כן כתבו מה שרצה: ישראל גוי.

זה היה סופו של פרק עצוב בתולדות קרקוב. כך לפחות חשבו.

אחר צהריים אחד, כשבוע לאחר מכן, שמע רב העיר, רבי יום-טוב ליפמן הלר, דפיקה בדלת. כשפתח, קידמו את פניו כחמישים פרצופים רעבים.

"כן, איך אפשר לעזור לכם?" שאל בתדהמה. "מאיפה אתם?"

"אנחנו מכאן, מקרקוב," קרא אחד מהם, "ואנחנו רעבים. לא אכלנו כלום כל היום."

הרב לא הבין מה קורה, אבל הזמין את כולם פנימה ומצא להם מקומות לשבת, ובזמן שאשתו הכינה להם משהו לאכול, שמע את סיפורם. מאז שהם זוכרים את עצמם, העניים האלה היו הולכים למכולת כל יום ולוקחים מה שהיו צריכים. הם רק היו צריכים לחתום, וזהו. אבל מאתמול המכולתניק מסרב לתת להם דבר, ולכן כולם רעבים.

"מוזר מאוד," חשב הרב לעצמו. "כל כך הרבה רעבים, וכולם מכאן, מקרקוב! אולי הם משקרים? אני חייב לרדת לחקר העניין." הוא חיכה שיסיימו לאכול ואמר להם לחזור מחר בבוקר.

אז לבש את מעילו, אמר לאשתו שישוב בקרוב, והלך לעבר ביתו של גזבר העיר. עוד מרחוק ראה קהל מתגודד גם ליד הדלת ההיא, וכשהתקרב שמע את הגזבר מנסה לעשות סדר במהומה.

"אוי! כמה טוב שבאת!" קרא הגזבר כשראה את הרב. "תסתכל פנימה, גם הבית שלי מלא. יש כאן בטח שלוש מאות איש, וזו כבר המשמרת השנייה. קבוצה גדולה בדיוק יצאה!"

"אני יודע," ענה הרב. "הם באו גם אליי, אנשים אחרים, אבל רעבים, וכולם אומרים שהם מקרקוב. אני פשוט לא מבין את זה." אחרי שכולם אכלו והגזבר חילק קצת כסף לארוחות של מחר, הלכו השניים אל ביתו של המכולתניק.

"בטח," אמר המכולתניק, "נתתי לכולם אוכל. הם היו חותמים, ובסוף כל שבוע הייתי מביא את החשבון לזקן העשיר ההוא שזה עתה נפטר, זה שקראו לו ישראל גוי. זה נמשך, הייתי אומר, ארבעים שנה, אולי יותר, עוד לפני שהחנות הייתה שלי. הוא היה הלקוח הכי טוב שלי, הזקן ההוא. אבל הוא כל הזמן הזהיר אותי לא לספר לאף אחד, אפילו לא לאשתי. בכל פעם ששילם אמר שאם ישמע שאנשים יודעים שהוא משלם, הוא יפסיק."

הרב זימן את כל העיר לבית הקברות. כל העיניים היו נשואות אליו כשיצא מתוך הקהל, עמד למרגלות הקבר והחל לדבר.

"ישראל, ישראל! באנו היום לומר שאנחנו מצטערים." הוא השתהה; את הדממה הפר בכי חנוק מתוך הקהל. "אני יודע שאתה לא צריך את ההתנצלויות שלנו, אבל אנחנו מצטערים. אנחנו מצטערים שהיינו כל כך אכזריים, אכזריים יותר ממה שהאשמנו אותך. ואנחנו מצטערים שאיש לא היה חבר שלך ושלאיש לא היה באמת אכפת."

עכשיו הבכי היה חזק יותר; כמעט כולם התייפחו. הרב חיכה לשקט, ניגב את עיניו והמשיך. "אני יודע שרצית שהמילים 'ישראל גוי' ייכתבו על המצבה שלך. ובכן, עשיתי משהו שאני מקווה שלא תקפיד עליו. ביקשתי מהסתת להוסיף מילה." ובזה משך הרב את הבד, ובמקום "ישראל גוי" נכתב עתה: ישראל גוי קדוש.

הרב שוחט סיים את הרצאתו, והקהל הביע את הערכתו במחיאות כפיים סוערות.

אחרי שסיים ללחוץ ידיים ופנה לצאת, ניגש אליו כומר צעיר ושאל אם אפשר לדבר איתו ביחידות. היה משהו כן באופן מוזר בעיני הצעיר, והרב שוחט קבע איתו פגישה למחרת אחר הצהריים בחדרו במלון. הצעיר הגיע בשעה שקבעו, התיישב, וביקש מהרב לחזור על הסיפור שסיפר, ואז להסביר כמה נקודות. הוא הקשיב לתשובות בעומק, וכשסיימו לחצו ידיים ונפרדו.

שנים לאחר מכן, בביקור בישראל, התפלל הרב שוחט בכותל, כשניגש אליו חסיד ברסלב צעיר ומזוקן ולחץ את ידו בחום. "אתה מזהה אותי?" שאל. "אני הכומר שביקר אותך לפני שנים בחדר המלון שלך." הרב שוחט בהה בו, המום עד שלא יכול היה לדבר.

"אתה לא יודע מה הסיפור ההוא שסיפרת על הקמצן עשה לי," המשיך הצעיר. "תראה, אמא שלי הייתה יהודייה, אבל היא שמרה את זה בסוד. היא ברחה מפולין לאמריקה בזמן המלחמה, ושם התחתנה עם קתולי אדוק. לא היה קל להיות יהודי בזמנים ההם. ממש לפני שנפטרה, היא סיפרה לי את אותו הסיפור בדיוק, והוסיפה שאנחנו יהודים, ושהיהודי הקדוש והנדיב שפרנס מאות אנשים בעילום שם בקרקוב לפני מאות שנים היה סבא רבא שלי. הסיפור שלך העיר משהו שישן בנשמה שלי, ועכשיו חזרתי לעצמי."

זה לקח כמה שנים, אבל עכשיו הבין הרב שוחט מדוע התעקש הרבי מליובאוויטש דווקא על הסיפור הזה.

מקור: JEM 'Here's My Story: מפגש נשמות' (הרב דוד שוחט, טורונטו), הובא ב-CrownHeights.info; אגדת הקמצן מקרקוב עצמה ב-Chabad.org 'ישראל גוי'

עוד: סיפורים על הרבי

לקריאה נוספת

כל הסיפורים והבדיחות

כל שבוע, בחינם

קבלו את המייל השבועי

זמני שבת, אירועים קרובים, פרשת השבוע בשתי דקות, מדריך לקריאה, מצווה וחיוך. אפשר להפסיק בכל עת.