ה׳ כסלו תשפ״ז · נרות שבת יום ו׳, 20 בנוב׳ 16:35 · פרשת ויצא
חב״ד למורינדה

סיפורים ובדיחות › סיפורים אמיתיים מעוררי השראה

כוחה של אכפתיות

היה ילד בשם ג'רלד וולפה שגר בבוסטון. כשהיה בן אחת-עשרה מת אביו בפתאומיות, וזה שינה כל חלק בחייו. אמו, אלמנה צעירה, נאלצה לצלול מיד לעולם העבודה כדי לפרנס את עצמה ואת בנה הקטן. היא נעשתה מלצרית, בשעות ארוכות ומתישות. ג'רלד התגעגע לאביו יומם ולילה, אבל נאלץ להסתיר את כאבו ודמעותיו למען אמו. היא נשאה את משאה שלה, והוא לא רצה להוסיף על צערה בשיתוף אובדנו.

בגלל שעות עבודתה, אמו של ג'רלד ישנה כשהתחיל את יומו. הלימודים התחילו ב-8:30, אבל ג'רלד התעורר כל בוקר ב-5:30. ההליכה לבית הספר הייתה ארוכה, ובדרך עצר בבית הכנסת, שעמד באמצע מסלולו. שם, בכל בוקר, הצטרף לתפילת שחרית כדי לומר קדיש, תפילת האבל.

אחרי השבוע הראשון של סדר היום הזה קרה דבר יוצא דופן. השמש של בית הכנסת החל להופיע ליד דלת ביתו של ג'רלד בדיוק כשיצא להליכתו לבית הכנסת. זה היה מוזר, כי השמש לא היה אדם צעיר, ובשבוע הקודם הבחין ג'רלד שהוא מגיע למניין במכונית שנהג בה אחד המתפללים. עכשיו, בכל בוקר, הוא נראה חולף ברגל ליד ביתו של ג'רלד בדיוק כשג'רלד יצא לבית הכנסת ולבית הספר. השמש הסביר: "הבית שלך בדרך לבית הכנסת. אני צריך ללכת בדרך הזאת, וחשבתי שיהיה נחמד שתהיה לי חברה. כך אני לא צריך ללכת לבד."

בכל בוקר הוא היה שם. הם צעדו בקור הקפוא של החורף ובחום הקיץ. בכל בוקר היה עוד סיפור על העם היהודי, על הסידור, על שאלות האמונה. השמש הקשיב לצערו של ג'רלד ושיקף בשקט את המסורת שמתמודדת עם צער כפי שהיא מתמודדת עם שמחה. הוא החזיק את ידו של ג'רלד כשחצו צמתים סואנים, ואחרי כמה שבועות החזיק את ידו לאורך כל הדרך. ג'רלד ישב לידו בבית הכנסת, והוא הקשיב, ולימד, וחיבק, ומילא חלל שקרע את לבו ונשמתו של ג'רלד.

חלפו שנים, והם שמרו על קשר בטלפון ובמכתבים. השמש היה בשנות התשעים לחייו. יום אחד חזר ג'רלד לבקר בבוסטון עם אשתו ותינוקם הקטן. הוא רצה שהשמש יראה את התינוק, ולכן התקשר וביקש ממנו לבוא לבית שלידו עבר כל כך הרבה פעמים. הוא הסכים, אבל אמר שאינו יכול ללכת ברגל; האם ג'רלד יוכל לאסוף אותו במכונית?

ג'רלד הבין שמעולם לא ידע היכן גר השמש, ולכן ביקש הוראות הגעה ויצא לדרך. הנסיעה הייתה ארוכה ומסובכת. ביתו היה רחוק מאוד. ג'רלד נהג בדמעות כשהבין מה עשה השמש. בכל בוקר צעד השמש קילומטרים רבים עד ביתו של ג'רלד כדי שהילד לא יצטרך להיות לבד. ביתו של ג'רלד כלל לא היה בדרך לבית הכנסת; הוא היה לגמרי מחוץ לדרכו.

השמש התעלה מעל טבעו, כמו אברהם ושרה. הוא גרם לג'רלד להרגיש שג'רלד עוזר לו בחברתו, כשהאמת הייתה הפוכה. השמש ידע על בדידותו של הילד, ולא רצה שיומו של ג'רלד יתחיל לבד.

הם נפגשו והתחבקו ובכו. השמש החזיק את בנו של ג'רלד. בני המשפחה עמדו והביטו; כולם בכו. כל אחד מהם הכיר את סיפורם.

מקור: הרב דוד וולפה (בנו של הרב ג'רלד וולפה), כפי שדווח ב-San Diego Jewish World; הרב ג'רלד וולפה מבוסטון (1927–2009) היה רב אמיתי (הר ציון, פילדלפיה)

עוד: סיפורים אמיתיים מעוררי השראה

לקריאה נוספת

כל הסיפורים והבדיחות

כל שבוע, בחינם

קבלו את המייל השבועי

זמני שבת, אירועים קרובים, פרשת השבוע בשתי דקות, מדריך לקריאה, מצווה וחיוך. אפשר להפסיק בכל עת.