סיפורים ובדיחות › משלים וסיפורי מוסר
החלבן והאופה
בוקר אחד, מוקדם, נדהם חלבן למצוא הזמנה לבית המשפט תלויה על דלתו. הוא היה איש ישר ותמיד התנהג כאחד. מעולם לא רימה, לא שיקר ולא גנב. לא היה לו מושג מדוע הוזמן לבית המשפט.
אבל האופה ידע. האופה נהג לקנות מהחלבן חמאה וגבינה לעסק שלו. יום אחד התחיל לחשוד שגושי החמאה שהחלבן מוכר לו שוקלים פחות מחמישה פאונד, אף שהחלבן התעקש שכל אחד הוא בדיוק חמישה פאונד. האופה החליט לבדוק את העניין, ובמשך זמן מה שקל כל גוש חמאה שקנה מהחלבן. הוא גילה שהם אכן שקלו פחות מחמישה פאונד. לפעמים ארבעה פאונד, לפעמים ארבעה וחצי, ופעם אחת אפילו שלושה. האופה כעס. "הוא מרמה אותי!" אמר לאשתו. "אני לא אשתוק על זה."
הוא הלך לבית המשפט המקומי והתלונן על החלבן. "צריך להעמיד אותו לדין," אמר האופה. "אסור לתת לו לרמות את כל תושבי הכפר. אנשים סומכים על הנוכל הזה!" מאוחר יותר באותו יום תלה שליח בית המשפט על ביתו של החלבן הודעה המזמנת אותו לבית המשפט.
החלבן הגיע לבית המשפט רועד מפחד. מעולם לא היה בבית משפט ומעולם לא דיבר עם שופט, והשופט היה אדם שתושבי הכפר פחדו ממנו.
"אני מניח שיש לך משקל מדויק מאוד במחלבה שלך," אמר השופט לחלבן.
"לא, כבודו, אין לי משקל," אמר החלבן.
"אז איך אתה שוקל את החמאה? אתה סתם מנחש?"
"לא, חס ושלום, כבודו. אני איש ישר; לעולם לא היה עולה בדעתי לעשות דבר כזה. פשוט מאוד, בניתי לעצמי מאזניים, מהסוג שצריך משקולת בצד אחד כדי לאזן את החמאה בצד השני."
השופט הנהן, והחלבן המשיך. "כל בוקר, כשאני בא לשקול את החמאה לאופה, אני מניח בצד אחד של המאזניים את כיכר הלחם של חמישה פאונד שהוא נותן לי. כך אני יודע שהחמאה שאני נותן לאופה תהיה בדיוק חמישה פאונד."
"אם כך," אמר השופט, "אתה אומר לנו שהחמאה שאתה נותן לאופה שוקלת בדיוק כמו כיכר הלחם שהוא מספק לך?"
"בדיוק כך!" קרא החלבן.
פניו של האופה נפלו. אתם מבינים, המשקל של האופה עצמו היה לא ישר. חמשת הפאונד של לחם ששקל כל בוקר לחלבן לא היו באמת חמישה פאונד, וזה בדיוק מה שחזר אליו.
כמה נכון הדבר לגבי רבים מאיתנו. אנחנו שופטים אנשים לפי מי שאנחנו, ומה שאנחנו נותנים לאנשים הוא מה שחוזר אלינו. בחיים, בסופו של דבר אנחנו אוכלים את העוגה שאפינו בעצמנו.
מקור: משל, מאוסף הסיפורים של הרב לבקובסקי

