סיפורים ובדיחות › בדיחות יהודיות ›
בדיחות יהודיות: עוד בדיחות · חלק 4 מתוך 8
בדיחות יהודיות קצרות ונקיות, מקובצות לפי נושא.
יועץ בטיחות בדרכים נשא הרצאה בפני ועד הורים. בסיומה הודתה לו יושבת ראש התוכנית בחום ומסרה לו המחאה על חמישים דולר.
”ההרצאות הן חלק מהעבודה שלי,“ אמר. ”אפשר לתרום את הסכום לאחת המטרות שלכם?“
”איזה יופי!“ אמרה. ”יש לנו בדיוק את הפרויקט המתאים. אנחנו אוספים כסף כדי שנוכל להרשות לעצמנו מרצים טובים יותר.“
יהודי הצטרף לריטריט של אנשים רוחניים מאוד. הגורו הראשי אמר לו שעליו לקבל על עצמו נדר שתיקה, חוץ מדבר אחד: פעם בשנה הוא רשאי לומר לגורו שתי מילים.
אחרי שנה של עבודה מפרכת בכרמים עמד לפני הגורו ואמר: ”מיטה קשה.“ ”תודה על התרומה,“ אמר הגורו. ”חזור לעבודה.“
עברה עוד שנה, והוא הרזה. ”אוכל גרוע,“ אמר. ”שוב תודה,“ אמר הגורו. ”חזור לעבודה.“
עברה שנה שלישית. ”אני עוזב,“ אמר האיש.
”לא מפתיע,“ אמר הגורו. ”מאז שהגעת לא עשית דבר חוץ מלהתלונן.“
אסטל רוזנשטיין, לקוחה קבועה במסעדה במיאמי שאוהבים אותה קשישים, הטרידה שוב את המלצר. קודם ביקשה שיגביר את המזגן כי חם לה, אחר כך שיוריד כי קר לה, וכך חצי שעה.
המלצר שמר על קור רוח וחייך כל הזמן. לבסוף שאל אותו לקוח אחר למה הוא לא פשוט מעמיד אותה במקום.
”לא אכפת לי,“ אמר המלצר בחיוך. ”אין לנו בכלל מזגן.“
ג’ון ומרי סמית קנו בית ישן בצפון מדינת ניו יורק מסדי ואלפרד הורוביץ. החורף התקרב, ובבית לא היה בידוד. אבל ג’ון היה בטוח בעצמו: ”אם הם גרו כאן כל השנים, גם אנחנו נסתדר!“
בלילה אחד בנובמבר ירדה הטמפרטורה מתחת לאפס, והזוג סמית התעורר וגילה כפור על הקירות מבפנים. ג’ון התקשר להורוביץ ושאל איך שמרו על חום בבית. אחרי שיחה קצרה הוא סגר ומלמל למרי: ”מסתבר שבשלושים השנים האחרונות הם נסעו כל חורף לפלורידה.“
בארוחת ערב לקשישים עבר מר כהן הזקן בין המסובים ושאל כל אחד בן כמה הוא. הראשון אמר שהוא בן תשעים. ”נפלא!“ אמר מר כהן. ”עד מאה ועשרים!“
השני אמר שהוא כמעט בן מאה. ”עד מאה ועשרים!“ אמר מר כהן שוב.
השלישי אמר: ”אני היום בן מאה ועשרים.“
”נו,“ אמר מר כהן, ”שיהיה לך יום טוב.“
יהושע היה איש מכירות מצליח בחייטות לוין, תמיד כל כך אדיב שכמעט כל מי שנכנס יצא עם חליפה. לכן היה זה מפתיע כשאחרי עשר שנים התפטר והצטרף למשטרה.
אביו לא הבין. בסוף השבוע הראשון התקשר לשאול מה שלומו.
”תודה ששואל, אבא,“ אמר יהושע. ”המשכורת בסדר, השעות טובות מהצפוי, והעמיתים נהדרים. אבל מה שאני הכי אוהב זה שכאן הלקוח תמיד טועה.“
משה גולדברג, בעל המכולת הכשרה ”משה“, עשה טובה לחברו הרב והעסיק את נכדו דוד, שזה עתה סיים את לימודיו. ביום הראשון קיבל משה את פני דוד בלחיצת יד חמה, הושיט לו מטאטא ואמר: ”המשימה הראשונה שלך היא לטאטא את החנות.“
”אבל אני בוגר אוניברסיטה,“ מחה דוד.
”אה, סליחה, לא ידעתי,“ אמר משה. ”תן לי את המטאטא. אראה לך איך עושים את זה.“
עמדתי בקופה המהירה בסופרמרקט והתרתחתי בשקט. האישה שלפניי התעלמה לגמרי מהשלט ונכנסה לתור עם עגלה גדושה במצרכים.
דמיינו את שמחתי כשהקופאית קראה לה להתקדם, הציצה לתוך העגלה ושאלה בנועם: ”אז אילו שישה פריטים תרצי לקנות?“
מאמן כדורגל מפורסם היה בחופשה עם משפחתו במיין. כשנכנסו לבית קולנוע וישבו, חבורה קטנה של אנשים שם החלה למחוא כפיים. הוא חשב: ”לא ייאמן! אפילו כאן, בקצה העולם, מכירים אותי.“
ואז ניגש אליו אדם ואמר: ”תודה רבה שבאת. לא מתחילים את הסרט אם אין לפחות עשרה מאיתנו.“
הרב ביקר אישה קשישה מבית הכנסת. על שולחן הסלון עמד קערה גדולה של בוטנים. "אפשר לקחת כמה?" שאל.
"בטח!" אמרה.
הם שוחחו שעה שלמה, וכשקם ללכת הבחין שהקערה כמעט ריקה. "סליחה, התכוונתי לקחת רק כמה!"
"אל תדאג," אמרה. "מאז שאיבדתי את השיניים, כל מה שאני יכולה לעשות זה למצוץ מהם את השוקולד."
(אלה היו בוטנים בציפוי שוקולד.)
טלמרקטר התקשר לבית. "אפשר לדבר עם מקס, בבקשה?"
"אני מניח שאפשר," אמר מי שענה, "אבל זה די מוזר."
"למה?"
"כי זו הפעם הראשונה שמישהו מתקשר בשביל הכלב."
אחרי הדרשה לחץ מתפלל את ידו של הרב. "כבוד הרב, אתה בטח חכם יותר מאיינשטיין!"
הרב קרן מגאווה. אבל כל השבוע תהה למה אמר זאת, ובשבת שאחריה שאל את האיש למה התכוון.
"נו, כבוד הרב," הסביר האיש, "אומרים שאיינשטיין היה כל כך גאון שרק עשרה אנשים בעולם הבינו אותו. אבל אותך אף אחד לא מבין."
שני ילדים ישבו מאחורי חומת בית הקברות וחילקו ביניהם דלי אגוזים. "אחד בשבילך, אחד בשבילי. אחד בשבילך, אחד בשבילי."
עובר אורח שמע את הקולות והתקשח במקומו. הוא תפס זקן עם מקל. "מהר! יש שם מלאכים שמחלקים ביניהם את הנשמות!"
הם התגנבו אל החומה והקשיבו. "אחד בשבילך, אחד בשבילי..." ואז נשמע קול: "זה הכול. עכשיו בוא ניקח את אלה שליד הגדר."
מספרים שהזקן חזר לעיר חמש דקות לפני הצעיר.
אחרי משפט רצח שנמשך שנה שלמה, התובע בהה בתדהמה כשחבר המושבעים הכריז: לא אשם.
"איזה הסבר יכול להיות לכם לזיכוי שלו?" שאל במרירות.
"אי שפיות," ענה יושב ראש המושבעים.
"כולכם? כל השנים עשר?"