סיפורים ובדיחות › משלים וסיפורי מוסר
המנורה בחלון
השגחה פרטית היא שחקנית ראשית בחיי כולנו. לפעמים נדרשים אורותיה הבוערים של מנורת חנוכה, המאחדת משפחה מחדש, כדי שנראה זאת.
הטוראי ויניגר היה עם צבא ארצות הברית כשצעד דרך אירופה בסוף מלחמת העולם השנייה. יחידתו הוצבה בכפר אירופי, עם פקודה לאבטח את המקום, לחפש נאצים מסתתרים ולעזור לתושבים בכל דרך אפשרית.
לילה אחד היה ויניגר בסיור כשראה דמות רצה בשדה ממש מחוץ לכפר. הוא צעק: "עצור או שאני יורה!" הדמות התחבאה מאחורי עץ. ויניגר חיכה. לבסוף יצאה הדמות, ומתוך מחשבה שוויניגר כבר אינו בסביבה, ניגשה למקום ליד עץ גדול והתחילה לחפור. ויניגר חיכה עד שהחפירה הסתיימה והדמות שוב זזה, ואז יצא וצעק שוב: "עצור או שאני יורה!" הדמות ברחה. ויניגר החליט לא לירות אלא לתפוס את הדמות החמקנית, ועד מהרה השיג אותה והפיל אותה ארצה.
להפתעתו גילה שתפס נער צעיר. מנורה מעוטרת נפלה מידי הנער בהיאבקות. ויניגר הרים אותה, והנער ניסה לחטוף אותה חזרה וצעק: "תן לי אותה! היא שלי!" ויניגר הבטיח לנער שהוא בין ידידים; יתרה מזו, הוא עצמו יהודי. הנער, שזה עתה שרד כמה שנים של שואה והיה במחנה ריכוז, לא בטח באיש במדים. הוא הוכרח לראות את אביו נורה. לא היה לו מושג מה עלה בגורל אמו.
בשבועות שלאחר מכן לקח ויניגר את הנער, ששמו היה דוד, תחת חסותו. ככל שהתקרבו, יצא לבו של ויניגר אליו, והוא הציע לדוד לבוא איתו חזרה לניו יורק. דוד הסכים, וויניגר סידר את כל הניירת הדרושה ואימץ אותו רשמית.
ויניגר היה פעיל בקהילה היהודית של ניו יורק. מכר שלו, אוצר במוזיאון היהודי במנהטן, ראה את המנורה ואמר לדוד שזו מנורה אירופית היסטורית ויקרת ערך, שראוי לחלוק אותה עם הקהילה היהודית כולה. הוא הציע לדוד 50,000 דולר תמורתה. אבל דוד דחה את ההצעה הנדיבה ואמר שהמנורה הייתה במשפחתו יותר מ-200 שנה, ושום סכום כסף לא יגרום לו למכור אותה.
כשהגיע חנוכה, הדליקו דוד וויניגר את המנורה בחלון ביתם בניו יורק. דוד עלה לחדרו ללמוד, וויניגר נשאר למטה בחדר עם המנורה.
נשמעה דפיקה בדלת. ויניגר פתח ומצא אישה עם מבטא גרמני כבד. היא אמרה שהלכה ברחוב כשראתה את המנורה בחלון. פעם הייתה למשפחתה מנורה בדיוק כזאת, והיא מעולם לא ראתה אחרת כמוה. האם תוכל להיכנס ולהתבונן מקרוב? ויניגר הזמין אותה פנימה ואמר שהמנורה שייכת לבנו, שאולי יוכל לספר לה עליה יותר. הוא עלה למעלה וקרא לדוד לרדת.
כשדוד ירד במדרגות וראה אותה, צרח: "אמא!" כשהיא ראתה אותו, פרצה בבכי. היא התאחדה עם הבן שחשבה שנספה. הם היו השורדים היחידים ממשפחתם, ואף שכל אחד מהם האמין שהשני אבד לנצח, הם הובאו שוב יחד, כשהמנורה סיפקה עוד נס חנוכה.
מקור: סיפור מוכר שפרטיו אינם ניתנים לאימות (מאוסף הסיפורים של הרב לבקובסקי)

