סיפורים ובדיחות › סיפורים אמיתיים מעוררי השראה
הכנר בתחנת הרכבת התחתית
בבוקר קר של ינואר 2007 עמד אדם בג׳ינס ובכובע מצחייה ליד קיר בתחנת מטרו בוושינגטון, והתחיל לנגן בכינור. במשך כארבעים וחמש דקות ניגן שש יצירות של באך, בזמן שזרם הנוסעים של שעת העומס חלף על פניו.
העיתון וושינגטון פוסט ארגן זאת כניסוי: האם אנשים ישימו לב ליופי במקום רגיל, בשעה לא נוחה?
כאלף איש עברו שם. כמעט אף אחד לא הפנה את ראשו. מעטים השליכו דולר בלי לעצור. ילדים ניסו לעמוד ולהביט, וההורים משכו אותם הלאה. רק שבעה אנשים עצרו, ולו לדקה. כשהצליל האחרון גווע, איש לא מחא כפיים. הכנר אסף כשלושים ושניים דולר.
הוא היה ג׳ושוע בל, אחד הכנרים הגדולים בעולם, מנגן בכלי ששוויו מיליונים. ימים ספורים קודם לכן מילא אולם קונצרטים בבוסטון, שם עלו כרטיסים טובים כמאה דולר.
הסיפור גורם לנו לתהות על מה עוד אנחנו חולפים בחופזה. המסורת היהודית עונה בהרגל עדין: אנחנו אומרים ברכות לאורך כל היום, על לחם, על קשת בענן, על בשורה טובה, רק כדי לעצור ולשים לב. אפילו מאה ברכות ביום, אומרים חכמים, אינן יותר מדי.
מקור: הוושינגטון פוסט, ״פנינים לפני ארוחת הבוקר״ מאת ג׳ין וינגרטן